שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ח׳:א׳

1 גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים. כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז"ל שכתב פ"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי"ל כר"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב"א ז"ל לא כ"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ"ל:

2 ונוהג בשליל ובמוקדשים. משנה ר"פ ג"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע"ש ומשמע ודאי דאי ס"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג"ה אאיסור קדשים ואפי' למ"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל דמאחר שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ"ש פ"ד מה' תמורה דין ג' וז"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש"ש בפג"ה שכתב דלמאי דקי"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד"ה קדשים בס"ד וז"ל וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאיסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליק' אסור בחולין א"ד יע"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז"ל אליב' דר' דלא ס"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג"ה דהניחא ג"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ"ש רש"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע"כ דה"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק"ך ע"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא"כ טריפה וג"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס"ל דג"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג"ה אמוקדשים משום דהו"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא"כ מאחר שרבינו ז"ל פסק בפ"ו מהלכ' מעה"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג"ה למזבח מש"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג"ה נוהג בו כנ"ל נכון: וע"פ האמור יש ליישב דברי ה"ה ז"ל בלשון שלפנינו שכתב וז"ל ופסק כר"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין שהרי בין לר"פ דאמר ול"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ"ל דפסק כר"י וכבר ראיתי להרב לח"מ פ"ו מה' הנזכר שתמה על ה"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה"ה בזה ממה שראה שבפ"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא"כ ע"כ ודאי דלא ס"ל כר"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ"ע העלאה מותר אלא ס"ל כר"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר"י א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז"ל לא הי' לו לה"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ"מ מידי ולכל הפחות הי"ל להזכיר דברי רבינו ז"ל שבה' מע"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ"ש דברי ה"ה ז"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר"י דג"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז"ל דג"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג"ה חל על איסור קדשים וכמ"ש זה נ"ל אמת ויציב בכונת ה"ה ז"ל. עוד ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' שם וז"ל אבל מ"מ קשה דר"י אית ליה כרבנן ורבינו ז"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא"כ רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נרא' דל"ק כי הרב ז"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר"ה ג"ה חולצו לתפוח אמר ר"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ"י כתיב ומשמע דר"ה ור"ח אליבא דכ"ע פליגי ולא ס"ל כרנב"י דתלי לה בפלוגת' דר"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שכ"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס"ל כרנב"י אם כן ר"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ"ל דג"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח"ה ז"ל לא מכרעא אלא לו' דר"ח ס"ל דאפילו לרבנן דר' ג"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר"ה ור"ח אליב' דרבנן פליגי דלר"ה ס"ל דלרבנן דרבי ג"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור"ח ס"ל דאפילו לרבנן נמי ג"ה מותר להעלותו אלא דס"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ"ז ודאי ה"נ דס"ל לר"ה ודאי דג"ה מותר להעלותו דאל"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר"ה אליבא דכ"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר"ה ס"ל דלר' ג"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר"ה ס"ל דאפי' לר' ג"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ"ק דמנחות ד"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר"ה לכ"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר"ה כדקאמר פרק ג"ה תניא כוותיה דר"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג"ה נראה דס"ל דהא דר"ן דקאמר דלר' ג"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ"ש ולפי דבריהם ק"ט דמאי פריך לר"ה מבריית' וצ"ע: אפריון שלמה מ"ש כיון דהרמב"ם ס"ל בפ"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא"כ האיך כתב לשון המשנה ג"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ"ש בחי' לש"ס חולין וז"ל תוד"ה וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט הנה מ"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ"ט משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ"ד ליישב ע"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל"ח בפ"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס"ל גה"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס"ל להירושלמי כר"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ"ט וקמ"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה"נ דאין בנ"ט וכו' לכך י"ל דס"ל לש"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ"ל דאעפ"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ"ט אך באמת אין מזה ראי' כמ"ש לקמן ולפ"ד הירושלמי צ"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג"ה של נבלה דר"י מחייב ב' וחכמים א' עכ"פ משמע משם דכ"ע ס"ל דשייך איסור ג"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס"ל כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר"ש אין שייך גה"נ בשל נבל' ולפ"ז תקשה על הרמב"ם דכתב בשל נבלה וש"ה חייב שתים והוא פסק כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ"ל לדבריו דס"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש"ה וכה"ג מ"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ"ל להרמב"ם דאף לר"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש"ס בפסחים דגה"נ מותר בהנא' למ"ד יש בו בנ"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה"נ י"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר"ש ולא ס"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש"ס כן הניחא למ"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י"ל דזה ידע הש"ס דרק ר"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ"ד אין בגידין בנ"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש"י סובר אין בגידין בנ"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר"ש דאין בו בנ"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב"ם כן באמ"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי"ל כחכמים ואעפ"כ משמע לקמן בכל הש"ס דטרפה נוהג באמ"ה ואמ"ה נוהג בטרפ' למ"ד דאחע"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס"ל דמי שבשרו אסור אין אמ"ה נוהג בו וכו' צ"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ"ז ה"ה נמי לר"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ"ה ה"ה דגה"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ"ד. אך לפי הנ"ל דלא קיי"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש"ס לשנות דקמ"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ"ל דה"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר"ש ולפ"ז י"ל קושית השעה"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דכל עיקר פלפול הש"ס הוא לפי הס"ד לקמן דטעם דת"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ"ש המרש"א בתוד"ה וכ"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר"י והלא לב"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע"א ע"כ כיון שלא ס"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ"מ שייך בו איסור גה"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב גה"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע"א וכו' אך הנה קו' הנ"ל יש ליישב בע"א דהנה בשלמא למאי דס"ד דקמ"ל דמוקדשין נוהג בגה"נ לא תקשה דמ"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא"כ בנבילה נהי דיש בנ"ט מ"מ אחע"א כו' וכן נמי למאי דס"ד דקמ"ל דאין מוקדשין נוהג בג"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה"א דרק אכילה אינו שייך בג"ה אבל עכ"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע"ל די"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג"ה וגם להיפך דג"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ"ש התוס' דיש בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל על ג"ה משום דאחע"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל"כ א"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע"כ לא מצי לאוקמי בכה"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש"ס כך ממ"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו"ט ולא קמ"ל רק דשייך ג"ה באין נאכלין הו"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו"ט א"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ"ט וקמ"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע"ד נכון וברור: